נושאים

היסטוריה או מציאות: "לזרע"

היסטוריה או מציאות:

כאשר הודיעו לאמנאז'ה שהוא לא יכול לשתול יותר מזרעו, חיוך נעלם מפניו. הוא חשב שזו בדיחה, ולולא העובדה שאומרים לו את זה כמו בזעם, הוא היה זורק את עצמו על הרצפה בצחוק בהנאה. אפילו היה קשה לו לזכור כמה דורות היו גרעין התירס הקטן במשפחתו, ועכשיו זה היה אסור עליו.

הוא אמר שכן לא לדאוג, אבל למען האמת הוא לא יכול היה לראות עד כמה העניין רציני. זו הייתה הפעם הראשונה שגברים אלה לבושים בחליפות הגיעו לעיירה הנידחת שלהם. לדבריהם, הם באו רק להזהיר אותו ולא רצו לחזור כי אולי אז, הדרכים יהיו שונות. ובעוד אמאנג'ה חשב שזה יהיה שב"דרכים שונות "הגברים פרשו ודיברו ביניהם.

מאחוריו השתררה דממה, העצים התנפנפו ברוח והשאלות. מי הם היו? איך לדעת אם עיניהם לא נראו מאחורי המשקפיים השחורות? אבל אמאנג'ה העדיף שלא לדעת. בכפר, תושבי הכפר האחרים קיבלו את אותו הביקור ופחדו, אחרים לא יכלו להתייחס לאבסורד הזה ברצינות. ואז, הם נפגשו באסיפה, הם חשבו יחד והחליטו להמשיך בחייהם כאילו שום דבר לא קרה. אז אולי עברו שבועיים. האיכרים קצרו את החיטה וכרגיל החזיקו במחסנים שלהם מעט פחות מחצי הגידול הבא, לכל המשפחות היה מקום בבתיהם השמור לבנק הזרעים. ויום אחד כשהשמש פורצת במרכז השמים, הגברים חזרו.

הפעם הם הביאו עמם שקיות זרעים כבדות והציעו להם בחביבות בטענה שהם עדיפים על כל מה שנראה קודם. הם לא דרשו שום עבודה. אם הם רצו לשתול באדמות, הם היו זורקים נוזל שהם עצמם ייצרו והאדמה הייתה נקייה ומוכנה לעיבוד, ואז זרעים זרקו וכעבור כמה ימים שפר שיעזור להם לגדול, אז היה להם רק לחכות, בנוסף, שום באג לא יפריע למטע.

"אנו מודים לך, אבל יש לנו זרעים משלנו," ענו תושבי הכפר.

"וחוץ מזה אין לנו כסף," אמרו אחרים.

-הזרעים שלך תומכים באש? שאל אחד הגברים.

אך איש לא הבין את השאלה ההיא, שנענתה בשקט הררי גדול.

הגברים עזבו, אך הם השאירו חבילת זרעים בכל בית מבלי לבקש מטבע בתמורה.

- ניסוי, זו הדרך היחידה לאמת - אמרו להם.

האיכרים נשארו בשאר שעות אחר הצהריים כשהם חושבים, בשתיקה, במצב כמעט מדיטטיבי. איש לא הצליח לכסות את העובדות, איש לא הבין. השמש נרדמה על גב אחד ההרים, בעוד הירח התעורר על אחר. הכפר נותר בשקט הגדול ביותר: דממת הלילה נשמעת, כאשר באמצע הלילה אור עז הפתיע אותם וכולם יצאו לראות.

האש בערה בשלושה מטעים לפחות, חלק מהאיכרים החלו להסיט את התעלות למקום ואחרים החלו לרקוד ולשיר. הגשם לא איחר לבוא, הוא ציית להם כמו מעטים אחרים. הם אומרים שאין גשם בעיר, כי לא חסר שם. והאש עזבה והשאירה את המטעים באפר.

תושבי הכפר לא הפסיקו להסתכל זה בזה בפליאה, חלקם זכרו את סיפורי המלחמה של סבא וסבתא ורצו להפחיד אותם מזכרונם. שוב האיש הלבן בארצות זרות? עד כה הם פרשו לאן שאף אחד לא רוצה להיות יותר, הכל כדי להיות בשלום ועכשיו האש ... הם נפגשו באמצע הלילה בבית קש גדול והתלבטו שעות ארוכות עד שהחליטו הם צריכים לשלוח את אמאנג'ה לעיר. הוא היה מגלה מה קורה. אבל קודם הם היו צריכים להגן על הזרעים.

הם בילו שבוע שלם בהרים עד שלבסוף הצליחו. הם בנו כמה מחסנים נפרדים לאחסון התבואה היקרה. וכפי שהם לא שכחו אמירה ישנה שאמרה שהמקום הטוב ביותר להחזיק את הזרעים היא האדמה, הם שתלו במקומות שונים בהם השמש הגיעה לפחות לכמה שעות ביום, מינים שונים שנשאו עימם שנים רבות. כך היה, שאמנאג'ה עזב לעיר וגילה מהוריו שיש בית קטן בו מתגוררים המתנחלים שעברו. זמן קצר לאחר שהגיע אמאנג'ה הרגיש עייף מאוד, הוא לא יכול היה לנשום שם את האוויר בלי להרגיש פגום. הכל היה מהיר מאוד, וכל הזמן הוא נתפס בין המוני עוברי אורח שדחפו אותו מכאן לשם. אחרי כמה שעות הוא הגיע לבית שסיפרו עליו ומצא שהוא ריק, עם דלתות וחלונות מכוסים בעץ. הוא רצה לשאול מה קרה אבל אף אחד לא הבין אותו או שהם לא רצו לענות לו.

הלילה מצא אותו מסתובב ללא מטרה ברחובות העיר, לא היה לו לאן ללכת והוא לא היה בטוח מה המשימה שלו שם. הוא ישן בעיניים פקוחות על הספסל ברחבה, ממתין לשחר להרגיש קצת חם.

"תגיד לי," הפתיע אותו קול של אישה, "אתה בוודאי לא מכאן." או שאני טועה?

והוא עדיין לא הגיב כשהאישה הוסיפה: "בוא איתי, אתה בטח רעב." אמאנג'ה עקב אחריה עדיין מבלי שהיה מסוגל להשמיע מילה, הוא לא הצליח להיפטר מנמנום.

-מה יליד ההרים עושה כאן? -היא שאלה.

- ובכן, זו שאלה של זרעים. -הוא אמר.

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דרך ברגל בעיר והוא מעולם לא העלה על דעתו שלעתים הסתרת האמת בטוחה יותר מאשר להביע אותה. היא לקחה אותו לחדר קטן בדירה צנועה. ידעתי או ניחשתי מאיפה זה בא. הוא הרגיש שהוא מביא אותו לג'ונגל הבטון ורצה לעזור לו. לא היה לו מושג כמה אבוריג'יני יהיה מוזר במקום כל כך נורא.

- האם הם הגיעו לכפר שלך עם האיסור על זרעים? היא שאלה.

-כן. איך אתה יודע? הוא ענה בתמימות

- לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, כאן בעיר, בשדות הסמוכים וגם הרחוקים, ואף אחד לא יכול לשתול זרע שלא קונים.

- לאדונים בשחור. אמרה אמנאחה.

-לג'נטלמנים בשחור. היא חזרה על עצמה.

והצביע על ארון בגדים שפתח ביד אחת, הוא אמר וחייך: -תראה, אם אתה יכול לשתול אותו, כל עוד הם לא יודעים.

בתוך הארון היו כמה עציצים של צמחים גדולים כבר שהוארו במנורה.

"קצת לכלוך, הרבה קש," המשיך בלי לאבד את החיוך על פניו.

אה, והוא משקה אותם במים ובשתן.

-כן. שֶׁתֶן. הוא חזר ואמר. אמאנג'ה מצאה אותה יותר ויותר יפה.

-אנחנו מסתירים את הזרעים כדי לא לאבד אותם, אבל עדיף שתדבר, כי אם אתה לא מדבר אני לא אשתוק. אף אחד כאן לא מאפשר לך לדבר יותר מדי.

אמאנג'ה חייך בלי לדעת מדוע ואמר: -הגברים בשחור הגיעו לכפר שלי, השאירו את הזרעים ושרפו כמה מהמטעים שלנו. האסיפה שלחה אותי להביא לך חדשות על המתרחש כאן בעיר, שם הכל קורה מראש.

-טוב, מה שקורה כאן הוא שלאף אחד אין יותר זרעים משלו מכיוון שהם נעלמו או נדבקו בצמחים החסרים שהם מוכרים. - אמרה האישה - ואם אתה רוצה לזרוע שוב אתה צריך לקנות יותר. וזה לא הכל: אם אתה מגדל זרע משלך שבעה קילומטרים מאחד מהם, הם מתרבים והמחסור הזה מועבר לשלך.

וכשהיא ראתה שאמנאג'ה מסתכל עליה בלי להבין, היא המשיכה ואמרה: -הם מוכרים דגנים שמנביטים, פורחים ואפילו מניבים פרי, רק שהזרעים שמגיעים משם הם סטריליים. מכיוון שכמעט כולם קונים את השעועית שלהם בשדה, עכשיו נותר רק לשכנע אתכם. כך או כך בכל מחיר.

אמאנג'ה שתקה והיא המשיכה: - אגב, שמי לוז. הוא ענה לשמה והושיט את ידו. באותו יום אני נח בחדר הקטן בזמן שהאור יצא לעבודה.

בלילה היא הודיעה לו בהרחבה על המצב. חלקם, הצעירים יותר, החליפו זרעים בסתר, נטועים בארונות, עם מים וללא אדמה; אחרים לקחו את צמחיהם להרים וביקרו בהם מעת לעת. לפעמים הופיעו עצים נטועים בכל פינה, בכל לילה חשוך. זו הייתה התנגדות.

רובם אכלו ירקות כמעט ללא חומרים מזינים. הפחות ניסו, לפחות, לשתול צמחים במקום שלא נצפו. כך עברו כמה ימים שבמהלכה פגשה אמאנג'ה כמה אנשים. הם התעניינו בו. הוא בשבילם. הוא למד ולימד בשעות של כליאה. הם לא יכלו לדבר על דברים כאלה בכיכרות או בפארקים. זה היה צריך להיות בחדרים סגורים או בהר סמוך, שאגב, היו מעטים. העצים היחידים היו בכיכרות, או רחוק מהמרכז, והם לא נשאו פרי. אסטרטגיה למכור אותם בשוק, אמרו חבריו החדשים.

עד שהגיע היום בו האבוריג'יני הצעיר החליט לחזור לאוכלוסייתו. לא יכולתי לסבול יותר לדרוך על בטון ולא על אדמה. נעלי הליכה. ללבוש בגדים. אז הוא דיבר עם לוז והוא הציע לה להתלוות אליו. אם אהבתם צמחים, הייתם אוהבים את המקום הזה. היא היססה מספר ימים ואז נכנעה לזרם האירועים. הוא עזב את עבודתו, הפקיד את חבריו בטיפול במפעלי הארון שלו, ועזב עם אמאנג'ה.

כשהגיעו לכפר המצב לא היה הרבה פחות נעים. הגברים בשחור חזרו בשאר המטעים ותושבי הכפר היו חסרי תקווה. חלקם החליטו לעזוב לעיר. אחרים כבר רצו לשתול את הזרעים הזרים.

לחלק מאמנאג'ה הוא סיפר את האודיסיאה של החיים במלט ולאחרים הסביר את מצבם של הצמחים בעולם, חלקם הקשיבו בקשב, אחרים נסחפו בעצב. כולם ניזונו ממה שאחסנו במהלך כל קציר וכמה פירות ועשבי תיבול מההרים, אך הם דאגו מה יקרה כאשר לא יישאר להם דבר ולא יוכלו לזרוע שוב. באסיפה הוחלט להעלם את חבילות הזרעים של הגברים בשחור, כך שאיש לא יחשוב להשתמש בהם. הם נלקחו משם כדי לא לעורר חשד והושלכו למדורה גדולה עם שירים וריקודים.

עכשיו הם נטעו בשתיקה, הם התארגנו לקבוצות ונכנסו להר העצום שהם מגינים עליו ושאותם הכירו כגופם שלהם, מצד אחד והצד השני של ההרים היו מטעים מפוזרים, ללא כבישים. הם לא היו זקוקים להם.

החללים הנטועים היו כה קטנים שלא ניתן היה לראותם מלמעלה ולא ניתן היה להבדיל אותם מלמטה. כולם ממוקמים אסטרטגית כך שלא תחסר להם השמש.

הזרעים נשמרים באדמה. אמאנג'ה חזר ואמר.

לוז הופתעה, היא הביטה מצד אחד לעבר עצים גדולים פי עשרה מאלה שכבר ראתה. אנשים נעים כמו נמלים קטנות בכל חלל. היא הביאה זרעים שלה ושתלה אותם יחד עם אמאנג'ה, השניים הביטו זה בזה ולא הבינו שנסיבות מוזרות איחדו אותם.

- הזרעים. –שניהם חשבו, והם ידעו שהרעיון מגיע לשניהם באותה מידה ובאותו הרגע.

- צמחים, חיים ...

הקבוצה שלה השאירה אותם מאחור כשנטעו עץ תפוח, היא הפילה את שפתיה לשלו במקרה והוא קיבל אותם. ואז הם היו פעורי פה כאילו השתיקה שהביא מההרים השתלטה על כל הרעש שהיא הביאה מהעיר.

כעבור כמה ימים הגברים בשחור חזרו מחויכים.

האם שתלו את הזרעים? הם שאלו. אבל איש לא הגיב.

אז האנשים יצאו לטיול ארוך ולא מצאו מטע.

-מה קרה לזרעים?

שתיקה. תושבי הכפר החליטו לא לדבר איתם.

כשפגשו את לוז, הם דמיינו שהם עומדים במשהו ונקמו.

הם היכו, העליבו, הפחידו אך לא קיבלו מילה אחת. בגלל זה כמה מתושבי הכפר הרגישו מובסים וצעדו לעיר. מי שהחליט להישאר תורו לצאת בקבוצות להרים לזרוע זרעים.

עבור הגברים בשחור הכפר הזה לא היה בעל חשיבות רבה מכיוון ששתלו רק לצריכה עצמית ולא לשוק, אך הם לא יכלו לשאת שמישהו לא קנה את הזרעים שלהם. לכן הם חזרו ונכנסו ליער אך עד מהרה הם אבדו.

אמנאג'ה עקב אחריהם בחשאי בלי להיראות והשאיר להם סימנים ללכת בדרך הלא נכונה. הם הלכו אחריו.

שעות חלפו וגברים התייאשו. עם רדת הלילה הגברים עדיין אבדו ולא היה להם התאמה להדליק אש. עד מהרה החשכה הקרה של ההר שלחה להם כפור. שיניהם חרקו וגופותיהן רעדו. אמאנג'ה, בן ההר, היה בבית ושר לרוחות המגן של עצים וצמחים. הגברים בשחור מעולם לא פחדו כל כך, לא רק בגלל הפזמונים המוזרים, אלא גם בגלל שהרוחות הגיעו ורקדו סביבם.

עם שחר אמאנג'ה ישבה ליד מיטתה של לוז וצפתה בשנתה. היא התעוררה והוא היה החזון הראשון שלה. הם התחבקו והחיבוק הזה הוא, היה ויהיה חיבוק נצחי, שנמשך עם ולמרות הזמן. היא החליטה להחליף את המלט לבוץ ואת הצמחים בארון להרים. רבים מחבריו עשו זאת כשנודע להם על הניצחון.

שום דבר אחר לא היה ידוע על הגברים בשחור, אם הם יתעוררו הם בוודאי יאבדו בהרים לנצח, אם לא, אפשר לומר שהאדמה אכלה אותם.


וִידֵאוֹ: אולטראסאונד ראשון בהריון (יָנוּאָר 2022).