נושאים

ההגנה החוקית על קרקעות לשימוש חקלאי בהקשר הבינלאומי ובמשפט השוואתי.

ההגנה החוקית על קרקעות לשימוש חקלאי בהקשר הבינלאומי ובמשפט השוואתי.

מאת יילין פורטזה סגוי

חקיקות שונות אינן מגנות על קרקעות באותה עומק ועוצמה. ברוב מערכות המשפט הנחקרות נצפה בפיזור גדול של התקנות המשפיע על עוצמת ההגנה על הנכס המשפטי המוגן (הקרקע לשימוש חקלאי).


ההגנה החוקית על קרקעות לשימוש חקלאי בהקשר הבינלאומי.

עם חלוף הזמן, אובדן שטחים גדולים של אדמה מדאיג יותר ויותר מכיוון שהם מושפעים קשות משורה של תהליכים המובילים למידבור, השפלה, סחף ובצורת וכו '. זו הסיבה שבמשך כמה שנים הפעילות החקלאית מתמודדת עם אחת הבעיות המהותיות שלה, המצב שהוצג כתוצאה מהידרדרות הקרקעות.

בשל החשיבות שניתנה לקרקעות, המדינות החברות באו"ם התחייבו בכמה התחייבויות בינלאומיות, המהוות זו, המקור העיקרי שממנו מגיעים המסמכים העיקריים שאושרו ברמה הבינלאומית בעניין זה, הרואים כמרכיב בסיסי בחילוץ ושיקום קרקע.

המדינות הוקרנו בקביעת מדיניות להגנת קרקעות, דוגמה לכך מוצגת במאמצים המשותפים שהתממשו באמצעות המוסדות הבאים:

I-) ארגון המזון והחקלאות (FAO)

ארגון זה קם בשנת 1943, שבסיסו ברומא, איטליה. בין תפקידיה הספציפיים: לפעול להעלאת רמת התזונה והמחיה של המדינות החברות, שיפור הייצור וההפצה של מוצרים חקלאיים; לשמש כסוכנות תיאום של תוכניות פיתוח למזון ולחקלאות, להקים קבוצת תוכניות המאפשרות יישום סיוע טכני הולם לבקרת סחף הקרקע והנדסת השקיה, וכן לקדם את השימוש הרציונלי בחומרי הדברה. (1) מחקרים קודמים הראו כי FAO (1994) הציע הצעות לגורמים להידרדרות הקרקע באמריקה הלטינית, אשר היו קשורות ליישום של טכניקות אדמה בלתי הולמות, שגרמו להתדרדרות כתוצאה מכך של תכונותיהן הפיזיקליות, כימיות וביולוגיות, ירידה בתשואות החקלאיות והידרדרות הסביבה, בנוסף לכלול בפרסומיה את ספר השנה בנושא מצב המזון והחקלאות. (2)

II-) ועידת שטוקהולם לסביבה אנושית.

ועידת שטוקהולם לסביבה אנושית התכנסה בהחלטה 2398 (XXIII) של האסיפה הכללית של האו"ם, מיום 3 בדצמבר 1968, שהתקיימה ביוני 1972 בשוודיה. זה נחשב לחשיבות יוצאת דופן בפיתוח החוק הסביבתי הבינלאומי, בשל המכשירים המשפטיים הבינלאומיים שתרם להגנה, שימור ושיקום הסביבה ומשאבי הטבע. מכנס זה ניתן היה להעריך את יעילותן של תקנות חוק ברמה הבינלאומית ועד כמה היא צריכה להיות יעילה מבחינת ההגנה על משאבי הטבע, על ידי תפיסה נאותה של בעיות סביבתיות. בין הכלים העיקריים שהוא סיפק הם (3)

א -) הצהרת ועידת האומות המאוחדות בנושא הסביבה האנושית (הצהרת שטוקהולם).

ועידה זו אושרה ב- 16 ביוני 1972, וסווגה על ידי כמה מומחים כ"מגנה כרטה של ​​חוקי הסביבה ".

הוא מורכב מעשרים ושישה עקרונות, העוסקים בסוגיות העיקריות המשפיעות על הסביבה בעולם. בהתחשב בטיעונים שהיא מעלה ביחס לקרקעות, נצטרך לשקול את התחזיות שלה המוקדשות לשימוש ושימור טוב יותר של קרקעות חקלאיות, במטרה להפוך אותן לקיימות, ובכך להגן על הסביבה וכתוצאה מכך על האדם. טיעוניו התקבלו, והערתו הביקורתית היחידה הותנתה בעודף אופטימיות. בהתבסס על הצהרותיה, הקהילה הבינלאומית ומי שמתפקידם לחוקק, מתחילים להבין כי יעילותה של הנורמה המשפטית נקבעת ביסודה על פי היכולת שיש לה להתמודד עם כל משאב או רכיב שהיא מתכוונת לחסוך עם אופי סינתטי. תוכנית הפעולה שלה נחשבה ככישלון, כמו גם תוכניות ותוכניות נוספות שלאחר מכן; מרמז על הפרה רדיקלית של זה. בין האינדיקטורים הסביבתיים העיקריים ניתן למנות את התדרדרות הקרקעות והתופעות הנוטות למדבור, שהמשיכו בהשפעתן השלילית לאחר שטוקהולם והגיעו כתוצאה מממדים מדאיגים בשנים הבאות. (4)

ב-) תוכנית פעולה לאיכות הסביבה.

הוא הורכב מ 109 הצהרות המתייחסות למגזרי הפעולה השונים, שהוכנו ביחס לשלושה היבטים עיקריים: הערכת הבעיות, אמצעי הניהול ואמצעי התמיכה. לשלב ההערכה הוקמה תוכנית ויגיה, שהכילה כמרכיבים חיוניים: ניתוח, מחקר, מעקב והחלפת מידע ושיתוף פעולה בינלאומי. בין הבעיות שזוהו בניהול, נמצא זיהום באופן כללי, המכוון לחינוך סביבתי, הכשרת מומחים ויצירת מוסדות בינלאומיים מתאימים. (5)

ג-) תוכנית הסביבה של האו"ם.

"תוכנית האו"ם לאיכות הסביבה" (UNEP) נוסדה ב- 15 בדצמבר 1972 בניירובי, באמצעות החלטה 2997 (XXVII) של האסיפה הכללית של האו"ם. משימתה המיוחדת היא לספק הדרכה מבצעת ולשמש כזרז לפיתוח תוכניות שיתוף פעולה בינלאומיות בענייני איכות הסביבה. הוא נוצר בכדי לסייע למדינות, לארגונים לא ממשלתיים ולסוכנויות אחרות של האו"ם "להגן על הסביבה באמצעות הפצת חומרים חינוכיים שהוכנו במטרה להעיר את המודעות הציבורית במטרה להימנע מהתנהגויות שתורמות ללא הבחנה להידרדרות. בנוסף לשרת כרכז וזרז ליוזמות סביבתיות, הוזמן להנחות את תכנית המעקב הגלובלית במטרה לפקח ולמדוד בעיות סביבתיות, שהוכרו כ"השגחה על כדור הארץ ". בין ההנחות שלה ניתן למנות את התוכנית נגד השפלת הקרקע, שכללה אובדן האיכות וכמות האדמה הנגרמת כתוצאה מתהליכים שונים: סחף, המלחה, זיהום, ניקוז, החמצה, לרוחב ואובדן מבנה הקרקע, או שילוב ביניהם ותהליכים שפותחו בקנה מידה גדול יותר, כגון ייצור מדבריות. (6)

III-) ועידת האומות המאוחדות לסביבה ופיתוח (פסגת כדור הארץ).

ועידת האומות המאוחדות לסביבה ופיתוח, המכונה גם "פסגת כדור הארץ", נערכה בריו דה ז'ניירו בברזיל ב -4 ביוני 1992, עשרים שנה לאחר כינוס ועידת שטוקהולם וחגגה את אחד המנדטים שלהם, עם נוכחות של נציגי 176 מדינות, שהיו להן אינטרסים שונים, כמו בארצות הברית, שתמיד שמרה על עמדה רחוקה וחסרת שקיפות, עם דימוי של יהירות ומעט סולידריות.

למרות ההתקדמות שהושגה בהגנה על הסביבה לאחר שטוקהולם בשנת 1972, לא ניתן היה לעצור את ההשפלה, ועוד פחות תיקון. בסוף שנות השמונים, האנושות מצאה עצמה מתמודדת עם מצב סביבתי מחמיר בהקשר גלובלי מורכב יותר. פסגה זו מתעוררת בתקווה להוות אמנת כדור הארץ אמיתית, שתבסס את העקרונות הנורמטיביים לשימור ושמירה על הסביבה. הכוונה היא להשפעות הנגרמות על ידי המין האנושי לסביבה, ובאותן להשוות אותן עם הקטסטרופות הגדולות של העבר הגיאולוגי של כדור הארץ, ללא קשר ליחס החברה לגבי צמיחה מתמשכת, הקוראת להגנה על המין האנושי, על איום רציני (7). בין נקודות המבט שלהם היה נושא הקרקעות, שלמרות הידיעה של המומחים כיצד להפחית את השחיקה שהתרחשה בהם, המשיכו להיות בעיה מדאיגה יותר ויותר בהיקף העולמי, המונעת על ידי העניין הדל שרבים מהם הראו לשלוט בה. . כך היה הרס גדול של אדמות בתולות, באזורים ממוזגים וטרופיים, מה שעלול להוביל להכחדה מסיבית של צורות החיים של צמחים ובעלי חיים המאכלסים את כדור הארץ.

המלצותיהם היוו התקדמות מוגדרת היטב שייצגה את האינטלקט המתקדם ביותר של בעיות סביבתיות עד כה. (8)

התהליך שהגיע לשיאו בכינוס ועידת ריו היה נקודת המוצא שלו במה שמכונה דוח ברונדטלנד. בין הכלים המשפטיים שתרמה ניתן למנות: 2 הצהרות עקרונות (הצהרת ריו והצהרת יערות), 2 אמנות בינלאומיות (מגוון ביולוגי ושינויי אקלים) ותוכנית פעולה לביצוע כל הפרויקטים הקודמים (אג'נדה 21).

א-) דוח ברונדטלנד.

מסמך זה כלל דו"ח חברתי-כלכלי שהוכן בשנת 1987 עבור האו"ם, על ידי מדינות שונות, באמצעות ועדה בראשות ד"ר גרו הארלם ברונדטלנד. במקור הוא נקרא "העתיד המשותף שלנו". בו, המונח פיתוח בר-קיימא (או פיתוח בר-קיימא) שימש לראשונה. בין יעדיה היה להציע אסטרטגיה סביבתית ארוכת טווח להשגת פיתוח בר קיימא, כלומר, "להבטיח את צרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לענות על צרכיהם שלהם", הזדמנות שהדו"ח מבטא כי חייבים להגיע אליו על ידי כל בני האדם; שהתממש עם שימור כדור הארץ שלנו, על ידי כך שאינו מסכן את המערכות הטבעיות המקיימות חיים על פני כדור הארץ, בניסיון להבטיח כי שימור מערכות אקולוגיות תלוי ברווחת האדם, מכיוון שלא ניתן לשמור על כולן במצב הבתולי. ; השימוש במשאבים שאינם מתחדשים חייב להיות יעיל ככל האפשר (9), תוך התייחסות לקרקעות ברמה הבינלאומית, במטרה להשיג את פיתוחן בר-קיימא באמצעות טיפול ושימורם.

ב -) הצהרת ריו על איכות הסביבה ופיתוח.

הצהרת ניירובי בוצעה בין התאריכים 10 עד 18 במאי 1982 ובה מאמצת "אמנת הטבע לטבע" המאשרת את מלוא תוקפן של עקרונות הצהרת שטוקהולם ופותחת את הדרך לנקודות מבט חדשות על בעיות סביבתיות. זו הצהרה על תכנים פוליטיים-משפטיים, המכילה 27 עקרונות המנסים לקבוע את הקריטריונים הקשורים לבעיות הסביבה הגלובליות העיקריות. היא הופיעה בתקווה להקים אמנת אדמה אמיתית שתבסס את העקרונות הנורמטיביים לשימור ושמירה על הסביבה. ניתן להצביע על הדברים הבאים כאלמנטים רלוונטיים יותר: רעיון הפיתוח בר קיימא (הרואים בעקרונות 1 ו -4); קישור הרעיון של פיתוח בר-קיימא לצרכי הדורות הבאים (עקרון 3, דרישה לשוויון בין-דורי); הרעיון של סולידריות עולמית בא לידי ביטוי, כמו גם אחריות משותפת אך מובחנת (עקרון 7); המשימה המהותית למיגור העוני (עקרון 5); חובת המדינות לחוקק חוקים יעילים המשקפים את ההקשר הסביבתי; קידום השתתפות אזרחים בבעיות סביבתיות ופיתוח (עקרון 10); ... מי שמזהם משלם (עקרון 16). נסיגה או סטגנציה נחשבים כקשורים להיעדר התחייבות כלשהי באשר לאחריותן של המדינות לנזק סביבתי רב-לאומי (עקרון 13). זה היה, בדרך כלשהי, סימן לתהליך החיזוק של UNEP ולתפקידו על הבמה הבינלאומית כמוסד שעליו לקבוע הנחיות להפחתה או לפיתרון בעיות ההידרדרות הסביבתית העולמית שבה הבעיות שקועות. השפלה בקרקע ותוצאותיה. (10)

ג-) התוכנית או סדר היום 21.

התוכנית או האג'נדה 21 של האו"ם (או"ם) כללו קטלוג רחב של אסטרטגיות ופעולות, שמטרתן לעצור ולהפוך את ההשפעות של השפלה סביבתית, למצוא בתוכן את הבעיות שנגרמות בעקבות הידרדרות הקרקעות. מטרתו הייתה לקדם פיתוח בר קיימא, בנוסף לניתוח ההרחבות אליהן הגיעו בעיות חברתיות וכלכליות בסביבה; שימור וניהול משאבים לפיתוח; חיזוק תפקידן של קבוצות מרכזיות וכלי תקשורת כדי להבטיח את יישום תוכנית הפעולה שלך. בפרק 25 עולה הצורך של הדורות הבאים לרשת את האחריות לשמירת כדור הארץ (25.12). בסעיף II זה מתייחס לשימור וניהול משאבים לפיתוח, הגנה על האטמוספירה, הגישה המשולבת לתכנון וניהול משאבי הקרקע, המאבק נגד כריתת יערות, המשפיעים על קרקעותינו, המאבק נגד המדבר והבצורת, פיתוח בר-קיימא של אזורי הר, קידום חקלאות ופיתוח כפרי בר-קיימא ושימור המגוון הביולוגי. (אחת עשרה)

- להילחם נגד כריתת יערות: משקף את הליקויים החשובים ביותר הקיימים במדיניות, בשיטות ובמנגנונים המשמשים לתמיכה ופיתוח של פונקציות אקולוגיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות מרובות של עצים, יערות ואדמות יער. הצורך לשמור על תפקידיהם של יערות ואדמות יער באמצעות חיזוק מוסדי הולם והולם הובלט שוב ​​ושוב ברבים מהדיווחים, ההחלטות וההמלצות של FAO. מדיניותה נועדה להגן על יערות העולם, אשר היו ומאוימים על ידי השפלה בלתי מבוקרת והפיכה לשימושים קרקעיים אחרים, השפעת אובדן והשפלה של יערות הנגרמת כתוצאה משחיקת קרקע, אובדן מגוון ביולוגי, בין היתר.

- מאבק במדבור ובבצורת: אמנת האומות המאוחדות ל"מלחמת מדבר ובצורת "נערכה בפריס בשנת 1994, ומאפשרת לנו לחלוק דעות לגבי עבודתם ולזהות פעילויות משותפות אפשריות ולצפות בעיות שניתן להציג. ההבטחה לאמנה למאבק במדבור עולה בהצעת מדינות אפריקה. בשל הנזק שנגרם למדינות אלו, הוא נחשב לאחת הבעיות האקולוגיות הגדולות בעולם וגם לאחד המכשולים העיקריים למילוי צרכיו הבסיסיים של האדם בארצות צחיחות, מה שמסכן את בריאותם ורווחתם של 1200. מיליוני אנשים בלמעלה מ -100 מדינות, המאיימים על הייצור החקלאי שתליית קיומם תלויה בו. (12)

ד-) אמנת מסגרת בנושא שינויי אקלים.

האמנה לשינויי אקלים מתייחסת רק להסכם מסגרת, הקובע את החובה לשתף פעולה בקנה מידה בינלאומי לייצוב פליטת האטמוספירה של חומרים התורמים להשפעת החממה ולהתחממות הגלובלית, בהמתנה לפרוטוקולים הבאים שקובעים חובות מדויקות. אפקט החממה, מנבא עלייה באקלים בין 1.5 ל -4.5 מעלות צלזיוס, בתחילת האלף הבא, אם לא נקבעו הדרכים המתאימות לשלוט בו. פליטת הגזים המזהמים מדלקים מאובנים, "הכומתה הפלסטית", המיוצרת על ידי זיהום פחמן דו חמצני, מאיימת להוביל להמסת מכסי הקרח הקוטביים, לשקיעת חופי מפלס הים הנמוך ולריבוי מדבריות לא יצרניים.

בשל ההתחממות הגלובלית, צפוי שמספר אירועי מזג האוויר הקיצוניים, כמו בצורות וגשמים עזים, ימשיך לגדול, מה שישפיע בצורה דרסטית על קרקעות שכבר נחלשו. בתורו, מגמה זו תחמיר את המדבר ותגביר את שכיחות העוני, ההגירה הכפויה והפגיעות לסכסוך באזורים שנפגעו. עם זאת, המאמצים שנעשו במאבק נגד המדבר באמצעות התאוששות אדמות מושפלות, נגד אובדן קרקעות ובאמצעות הקמת צמחייה מחדש, עשויים לסייע בכליאת פליטת גזי חממה, חיזוק ההתנגדות של המדינות המושפעות והגדלת יכולת ההסתגלות שלהם. לשינויי אקלים.

פרוטוקול קיוטו, שהתקיים בשנת 1997, התייחס לבעיית הפליטה המוגזמת של גזים מזהמים לאטמוספירה, והבהיר כי לתהליך הזיהום יש אפקט חממה, אשר משפיע לטווח הארוך על הסביבה ובין מרכיביה גם על הקרקעות. שכבת האוזון מושפעת בהדרגה, יש שכיחות גדולה יותר של קרניים סגולות מהשמש עליהן, מה שגורם להידרדרותן הבלתי נמנעת. חשוב לשלוט על הפעילויות והפעולות שבוצעו על ידי האדם, המביאות לעליית הטמפרטורה על הפלנטה שלנו, מכיוון שהתוצאות של שינויי האקלים חוו והשפעותיהם השליליות מורגשות בתחומים רבים. כמו כן, עבור אנשים החיים בארצות יבשות, במיוחד באפריקה, תנאי מזג האוויר המשתנים מאיימים להחמיר את המדבור, הבצורת וחוסר הביטחון התזונתי. (13)

IV-) הצהרת יוהנסבורג על פיתוח בר-קיימא

פסגה זו בנושא פיתוח בר-קיימא התקיימה בדרום אפריקה, בין התאריכים 2 ל -4 בספטמבר 2002, בהשתתפות נציגי עמי העולם, התכנסו ביוהנסבורג ואישרו את המחויבות לפיתוח בר-קיימא. בה מתקשרת קריאה לשמר את המשאבים שלנו, כך שדורותינו העתידיים יוכלו ליהנות מעולם של כבוד, נקי מחוסר אכפתיות הנגרם על ידי עוני, השפלה סביבתית ומודלי פיתוח בלתי קיימים; מכאן שכדי לבנות חברה גלובלית אנושית, הוגנת יותר לכולם, יהיה צורך לבצע פעולות שונות.

בפסגת יוהנסבורג הושגה התקדמות חשובה, שהעמים יגיעו לחזון מדויק יותר, תוך חיפוש בונה אחר דרך משותפת, לעבר עולם שמטרתו ליישם פיתוח בר-קיימא. למרות המאמצים, כדור הארץ אינו מפסיק לסבול; אובדן המגוון הביולוגי, זיהום האוויר, המים והקרקע נמשך; (14) מדבור זועק לאדמות פוריות יותר, ההשפעות השליליות של שינויי האקלים כבר ניכרות, אסונות טבע שכיחים והרסניים יותר, ומדינות מתפתחות יותר ויותר פגיעות.

ההגנה החוקית על קרקעות לשימוש חקלאי בחוק השוואתי.

ביחס לנושא הנדון - ההגנה החוקית על אדמות חקלאיות - ראינו כיצד, במידה רבה או פחות, מגיבות מערכות המשפט במדינות רבות.

בשל המגבלות ההגיוניות שמציע ניתוח מסוג זה, החלטנו להתייחס להיבטים הרלוונטיים ביותר בקבוצה נבחרת של סביבות משפטיות, המאפשרות לנו להעשיר את לימודי המשפט ההשוואתי הקיימים בנושא זה.

באופן זה, אנו רואים לנכון להתחיל את המחקר בהתייחסות קצרה לארצנו (קובה).


קובה

המערכת המשפטית שלנו להגנת הסביבה מוגדרת בחוק מסגרת (חוק מס '81 מהסביבה, מיום 11 ביולי 1997) המספק את העקרונות הכלליים והנורמות המהותיות. פרק V של כותרת שישית לחוק זה מוקדש לקביעת הוראות בדבר השימוש והניצול של קרקעות ומניעה ובקרת זיהומם.

היא קובעת בסעיף 106 את החובה שעל כל אדם (טבעי או חוקי) האחראי על השימוש או הניצול של האדמה לבצע פעילות זו באופן התואם את התנאים הטבעיים של הקרקעות ושמירה על היכולת הפיזית. , היכולת לייצר קרקעות וגם מבלי לשנות את איזון המערכות האקולוגיות; כמו גם נקיטת הצעדים המתאימים למניעת סחף, המלחה וצורות אחרות של השפלה; הם יצטרכו לעבוד עם הרשויות המוסמכות לשימור או לניהול הולם של הקרקע, לתרגל את אמצעי השימור והשיקום שנקבעו; לבצע פעולות התחדשות קרקע בפעילויות העלולות לגרום נזק סביבתי באופן ישיר או עקיף.

מאידך, סעיף 108 מוקדש לקביעת ההוראות, אשר מבחינת מניעה ושליטה בזיהום קרקע, על האיברים והסוכנויות לעמוד בהן, וסעיף קטן ג 'בולט במקום בו ההגנה משתרעת על אדמה המוקדשת לשונה מ ייצור חקלאי, כרייה או ייעור.

הרשות האחראית על ההנחיה והשליטה בהוראות הקשורות לניהול, שימור ושיפור קרקעות חקלאיות ויערות היא משרד החקלאות, שיפעל בתיאום עם משרד התעשייה הבסיסית, משרד תעשיית הסוכר ומשרד המדע, טכנולוגיה וסביבה ושאר הגופים והסוכנויות המוסמכות.

מנגד, צו מס '179 "הגנה, שימוש ושימור קרקעות ועבירותיהן", שהוצגה על ידי הוועד הפועל של מועצת השרים, ב -2 בפברואר 1993, מהווה הוראה משלימה לחוק 81 בנושא הגנת העניין. של קרקעות. בין יעדיה העיקריים היא קובעת:

  • לבסס שליטה בשימוש, שימור ושיפור ושיקום קרקעות;
  • לקבוע את סדר השימוש בקרקעות, בקרתם וסקירתם הקרטוגרפית, כמו גם אפיונם וסיווגם;
  • לשמר ולהגן על פוריות הקרקעות החקלאיות והיערות מפני ההשפעות שמקורן בכרייה, מתקנים גיאולוגיים, תעשייתיים, חומרי בנייה סוציו-אקונומיים ועבודות הידראוליות בהתאם למה שניתן לשם כך;
  • קבע עבירות אישיות ואמצעים מינהליים שיוטלו בגין הפרות של הוראות צו זה.

צו זה מגדיר את משרד החקלאות כרשות האחראית לשימור, שימוש וניצול של קרקעות, ומייחס לו קבוצת פונקציות המפורטות בסעיף 4 לה. פרק ג 'להגנה על קרקעות מגדיר כי ניצול הקרקעות יבוצע על פי עקרון הרציונליות וחובת המשתמשים בקרקעות לשמור עליהם ולהגן עליהם מפני כל צורה של השפלה, כמו גם פעולות או השפעות העלולות לפגוע בהם. ...

כאן לא מוזכר המפורש של הנוהג הנרחב בשימוש באש בכדי לשרוף יערות, הדברת עשבים שוטים או מטעי קני סוכר, אך אנו יכולים לפרש כי הם נכללים, עם זאת, נוהג כי נמשך מספר שנים לאחר הגשת הצו.

בסעיף 18 אנו מוצאים יישום של העיקרון הסביבתי של משלם המזהם, כאשר אנו קובעים כי הסכומים שיש לשלם עבור פעילויות השימור והשיקום של הקרקעות ייכללו בתקציב ההשקעה הנדונה או כחלק מההפעלה. עלויות, מבלי להיות מסוגל להפנות את הכספים האמורים לפעילות אחרת שאינה זו שהוזכרה.

פרק ד 'לגזירה האמורה מפרט את הפעולות הנחשבות להפרות ואת הסנקציות המתאימות בכל מקרה (15).

מקסיקו

למקסיקו יש חוק שמטרתו להגן על הסביבה ועל משאבי הטבע שלה, במטרה להשיג פיתוח בר קיימא, כאשר הקרקעות הן בין המשאבים שיש להגן עליהם. מדינה מרכז אמריקאית זו קובעת בתקנותיה כי שימור ושימוש בר קיימא בקרקע מבוסס על הקריטריון להעניק לה שימוש התואם את הייעוד הטבעי שלה, כך שהיא לא תשנה את איזון המערכות האקולוגיות, תוך שמירה על שלמותן הפיזית ועל שלהן. יכולת ייצור, תוך הימנעות מכך שהיצרני מייצר סחף, בהתחשב באמצעים הדרושים למניעה או הפחתה של תהליכי שחיקה, כמו גם את הידרדרות תכונותיהם. במקרה של תופעות השפלה או מדבור, יש לבצע פעולות התחדשות, התאוששות ושיקום הכרחיות על מנת להחזירן בהתאם להוראות סעיף 79 לחוק הנ"ל.

במאמר 98 הוא מתייחס למניעה וזיהום של זיהום, המתאים למדינת מקסיקו למניעה ולשליטה בזיהום קרקע. יש לו אינדיקציות על האזורים המוגנים, אסור במפורש להשליך או לשפוך מזהמים באדמה, בקרקע ובכל סוג של תעלה, אגן או אקוויפר, כמו גם לבצע כל פעילות מזהמת; לפיכך, יש לנקוט בפעולות ולנקוט צעדים להענשת מי שעובר על הוראות חוק זה, ההצהרה המתאימה וכל שאר ההוראות הנגזרות ממנה, כפי שנקבעו בסעיף 46. על אדמות המיועדות להקמת שמורות טבע פרטיות או קהילתיות, יש להימנע משינוי או הפרה של אמצעי ההגנה שנקבעו לשימורם, וזאת ההשלכה של סעיף 48 לחוק. לגבי שימור ושימוש בר קיימא בקרקע ובמשאבים שלה, יש לה גם אינדיקציות שלה, ביחס לחיפושי מינרלים או פעילויות ניהול או כל פיקדון תת קרקעי אחר, המחויבים להחזיר את האדמה והתת קרקעית המושפעת, לחידוש יער והתחדשות הסביבות הוולקניות. ומבנים גיאומורפולוגיים פגועים, אותם אנשים האחראים לנזקים כאלה, בתנאי חוק זה, תקנותיו, התקנים המקסיקניים הרשמיים ותקנות משפטיות אחרות החלות, ובכך מכריזים על סעיף 81. הוא מתייחס גם במובנו למניעת זיהום מכל. מקורות, ניידים או קבועים, של מזהמים מכל סוג שהוא, הכפופים לאימות, בתנאים שנקבעו בתקנות המקבילות, המציינים כי הם מבוצעים לפחות פעם בשנה, למעשה הוכחת קיום חוק זה, תקנותיו ו התקנים הרשמיים s מקסיקני, כמו גם את הקריטריונים ואת התקנים הטכניים הסביבתיים של המדינה. היא אוסרת על הצטברות או הפקדה של שאריות העלולות לחדור לקרקעות, ועלולות לגרום לזיהום, שינויים בתהליכים הביולוגיים והפיזיקוכימיים שלהם, כמו גם שינויים אחרים הפוגעים בשימוש וניצולם, בסיכונים ובבעיות בריאותיות, הכלולים במאמר. 101 לחוק הנ"ל. מצדו, סעיף 102 מחליט על מניעה, שיקום ובקרת זיהום קרקע; זה מוסדר על ידי הרשויות המדיניות והמוניציפליות של מדינת מקסיקו, רציונליזציה של ייצור פסולת מוצקה והפרדה של פסולת מוצקה כדי להקל על מיחזור שלה. במקרה זה יש להם מזכירות שאחראית על קביעת השיטות והפרמטרים שיש לנקוט בהם למניעת זיהום קרקע, כמו גם הקריטריונים למתן אישורים, אישורים ורישיונות מבחינת הטיפול, ההובלה, וסילוק פסולת סופית, בהתאם להוראות סעיף 104 (16).

קוסטה ריקה

בקוסטה ריקה קיימת חקיקה סביבתית להגנה על קרקעות: חוק 77/79 בנושא שימוש, ניהול ושימור קרקעות, שמטרתו העיקרית היא הגנה, שימור ושיפור אותם. תוכנו של חוק זה מכוון לקידום ניהול, שימור ושיקום קרקעות באופן מתמשך ומשולב עם משאבי טבע אחרים; fomentar la participación activa de las comunidades y los productores, en la generación de las decisiones sobre el manejo y conservación de los suelos; impulsar la implementación y el control de prácticas mejoradas, en los sistemas de uso que eviten la erosión u otras formas de degradación de este recurso; promover la agroecología como forma de lograr convergencia entre los objetivos de la producción agrícola y la conservación de los suelos y otros recursos según lo preceptuado en el artículo 2, incisos a), d), e), f). Dispone además, que tanto la acción estatal como la privada para el manejo, conservación y recuperación de los suelos han sido declaradas de interés público, lo cual ofrece mayor garantía, de acuerdo al artículo 3.

Establece esta Ley, un grupo de facultades: la de fiscalizar, evaluar y realizar, cuando lo considere necesario, los estudios básicos de uso de los suelos, para definir los de uso agrícola, acatando los lineamientos de la legislación vigente en materia de ordenamiento territorial, evaluar ambientalmente los suelos, clasificándolos por su valor agronómico, lo que se encuentra contenido en el artículo 6 de la ley. Respecto a las prácticas de manejo, conservación y recuperación de los suelos, decir que éstas se basan en aspectos agroecológicos y socioeconómicos del área, tratando de cubrir los campos de acción como la labranza y la mecanización; para ello se apoyan en el uso y manejo de coberturas vegetales, uso racional de riego, sistemas agroforestales y silvopastoriles, prácticas estructurales de drenaje y evacuación de escorrentía, prácticas estructurales y agronómicas de infiltración de aguas, manejo de fertilizantes y agrotóxicos, según recomendación técnica del Ministerio de la Agricultura y la Ganadería, fertilización orgánica, manejo de lixiviados y desechos de origen vegetal y animal, control de erosión en obras de infraestructura vial.

El artículo 19 del Capitulo III sobre la práctica, conservación y recuperación de los suelos, considera que dicha práctica debe ser planificada y aplicarse sobre la base de aspectos socioeconómicos y agroecológicos. El Capitulo IV está dedicado a las cuestiones sobre la contaminación de los suelos. El artículo 29 se refiere al papel que juegan las organizaciones del Ministerio de Ambiente, Energía y las del Ministerio de la Agricultura y Ganadería, coordinados por el Ministerio de Salud para evitar la lixiviación y acumulación de agrotóxicos y lixiviados industriales, pecuarios y urbanos. El artículo 30 relata la labor que tienen estas instituciones, entre las que se encuentra advertir sobre el control que hay que establecer sobre la utilización de productos químicos que se aplican, los que pueden resultar perjudiciales en ocasiones, como es el caso de los fertilizantes, el empleo indiscriminado de las maquinarias, herramientas e implementos que pueden perjudicar las características biológicas, físicas y químicas de los suelos, afectando con ello su estructura. Esta ley tiene en cuenta las actividades que implican riesgo de contaminación, con el fin de evitar o disminuir las mismas. El artículo 33 en relación con el 30, da a las instituciones la potestad de dictar las medidas y los criterios técnicos para manejar los residuos de productos de fertilización y agrotóxicos, procurando que se ubiquen los depósitos de los residuos sólidos en lugares seguros que eviten la contaminación. Se refiere al lavado de las herramientas y maquinarias contaminadas con residuos químicos, tratando de llevarlas a lugares que impidan la contaminación; así como a la disposición de residuos de fertilización, acorde con medidas de manejo que permitan la lixiviación.

En cuanto a las sanciones establece en su artículo 52 que en caso de que se contamine o deteriore el suelo, más allá de la culpa, el dolo o el grado de participación, el agente será responsable de indemnizar en la vía judicial correspondiente y de reparar los daños que ocasione al ambiente y a los terceros. Es válido destacar la existencia de tribunales agrarios encargados de resolver y conocer los asuntos que se presenten en la aplicación de esta ley. La tramitación de las sanciones se ajustará a lo previsto para las faltas y contravenciones que prevé el Código Procesal Penal del referido país, de acuerdo a lo preceptuado en el artículo 56 de la citada ley.

Al igual que la legislación de México, la costarricense establece la obligación del Estado de velar por la ejecución de los planes de restauración de suelos en el territorio nacional. (17)

Nicaragua

La política de Nicaragua está basada en una nueva cultura y valores de desarrollo, donde los ciudadanos, productores, empresarios e instituciones públicas unen sus esfuerzos hacia el desarrollo sustentable, para mejorar la calidad de vida del pueblo. La protección jurídica de los suelos está respaldada por la Ley de Protección de Suelos y Control de Erosión, cuyos enunciados reflejan el alto riesgo de la población ante fenómenos naturales, ya que el 50% de los municipios se encuentran en riesgo de ser susceptibles a la ocurrencia de fenómenos naturales tales como sequías y precipitaciones extremas, incendios agrícolas y forestales, deslizamiento e inundaciones, entre otros. Considera que la integridad del suelo como recurso es fundamental para sostener la Producción Agropecuaria y Forestal Nacional, así como para evitar desastres ecológicos de diverso orden, siendo la Erosión en todas sus manifestaciones el fenómeno principal que está destruyendo el suelo y su potencial productivo. Confiere al Estado la responsabilidad de preservar como patrimonio los recursos naturales renovables. Aún cuando sus disposiciones no son tan detalladas, como las correspondientes a las legislaciones anteriormente analizadas, en dicho cuerpo legal se señalan preceptos referidos a la protección de suelos y al control de la erosión, así como a la vigilancia por el cumplimiento de las mismas por parte del Instituto Nicaragüense de Recursos Naturales y del Ambiente. La legislación nicaragüense, a semejanza de la costarricense, declara de interés público y en beneficio social las acciones para el manejo, conservación y recuperación de los suelos, sin distinción del régimen de propiedad al que estén sujetas, de acuerdo a lo preceptuado en el artículo 2 de la ley. Señala en su artículo 8 que en aras de evitar la erosión de los suelos el IRENA adopta y desarrolla todas las medidas de conservación necesarias, con la realización de proyectos forestales, y de forma general está autorizado para hacer cualquier tipo de cambio en los drenajes cuando la necesidad así lo aconseje. Destaca el artículo 9 de dicha legislación, la obligación que tienen las personas encargadas de lotes de tierras agrícolas, de trabajar sus cultivos siguiendo las prácticas de manejo y conservación de los suelos, recomendadas por el IRENA.

Por su parte, es el artículo 11 el encargado de señalar que en caso de infracción de esta ley, se sancionará administrativamente, con multa o expropiación parcial o total del área sujeta a control de erosión, y el pago correspondiente por los daños ocasionados.

Esta ley regula el manejo y uso de los suelos y los ecosistemas terrestres, planteando que para ello habrá que tener en cuenta la vocación natural de los mismos; valorándose las características físico- químicas, así como su capacidad productiva, con el objetivo de evitar prácticas que provoquen erosión, degradación o modificación de las características topográficas, de acuerdo a lo dispuesto por el artículo 95. Otro de sus preceptos se refiere a que en las áreas donde los suelos presenten altos niveles de degradación o amenaza de la misma, el Ministerio de Agricultura y Ganadería en coordinación con el Ministerio del Ambiente y los Recursos Naturales y con los Consejos Municipales y las Regiones Autónomas respectivas, podrán declarar áreas de conservación de suelos dentro de límites definidos, estableciendo normas de manejo que tiendan a detener su deterioro y aseguren su recuperación y protección, según refiere el artículo 97. Por su parte, el artículo 128 prohíbe cualquier actividad que produzca en la tierra, salinización, alteración, desertificación o acidificación. (18)

Venezuela

La legislación de Venezuela sobre la protección de los suelos, se denomina Ley Forestal de Suelos y Aguas. Dicha ley rige para la conservación, fomento y aprovechamiento de los recursos naturales que en ella se determinan y los productos que de ellos se derivan. Declara en su artículo 3 que la conservación, fomento y utilización racional de los bosques y los suelos resultan de interés público. En su artículo 5 se refiere a la necesidad que tiene el Estado de realizar y fomentar las investigaciones científicas necesarias para el manejo racional de los suelos y aguas. De forma genérica expone el artículo 43, que las disposiciones de la ley son de aplicación a los suelos, pero esta indeterminación crea inconvenientes porque los artículos se refieren a cuestiones específicas de las aguas y en menor medida a los suelos forestales, obviando cuestiones de índole técnica para el uso y conservación de los mismos. En lo relativo a los suelos de uso agropecuario, encontramos una leve protección con el objetivo de realizar y fomentar investigaciones científicas para un manejo racional de los mismos. Así, en virtud del artículo 5 de la citada ley, el Estado tiene la obligación legal de establecer cuantos centros de investigación considere necesarios. Refiere el artículo 83 que el aprovechamiento de toda clase de suelos deberá ser practicado de forma tal que mantenga su integridad física y su capacidad productiva con arreglo a las normativas técnicas que al efecto determine el Reglamento. El Ejecutivo Nacional establecerá en el Reglamento de esta Ley, las normas conforme a las cuales deberán aprovecharse los suelos en cuanto a su fertilidad e inclinación al grado de erosión y otros factores, según dispone el artículo 84 de la ley. (19)

Panamá

Panamá también cuenta con una legislación para la protección del medio ambiente, denominada Ley General del Ambiente para la Conservación de los Suelos. En su artículo 75 perteneciente al Capítulo IV se refiere a los suelos, y a la aptitud y vocación que deben tener los mismos para la ecología de los cultivos, en correspondencia con los programas de ordenamiento ambiental del territorio nacional. Otro precepto está dirigido a los usos productivos que se deben dar a los suelos y a la necesidad de evitar prácticas que favorezcan la erosión, degradación o modificación de las características topográficas con efectos ambientales adversos. También brinda atención a la realización de actividades públicas o privadas que por su naturaleza provoquen o puedan provocar la degradación severa de los suelos, las cuales deben estar sujetas a sanciones que incluyen acciones equivalentes de recuperación o mitigación, reglamentadas por la actividad nacional del ambiente. El artículo 76 se refiere a la constitución de un "Registro de Propietarios y Productores Agrícolas de Entre Ríos" y a la creación de un "Derecho de Uso de Tierras Cultivables", que están orientadas prioritariamente a la conservación de los recursos naturales provenientes del suelo entrerriano, a través del uso racional y sostenible y a la protección de las fuentes de trabajo de los productores agrícolas locales.

En su Capitulo X, artículo 34, dispone la creación del RUPPAER. Según consigna el texto, en él se inscribirán “las personas físicas y jurídicas que sean titulares de "tierras cultivables" ubicadas en el territorio de la provincia de Entre Ríos, siempre que utilicen las mismas. Dichos sujetos quedarán obligados a la ejecución de los Programas de Uso y Conservación del Suelo para una Agricultura Sostenible que implemente la autoridad correspondiente. (20)

Chile

La legislación chilena en materia de Medio Ambiente, Ley No. 19.300 de 1994 “De Bases del Medio Ambiente”, regula el derecho a vivir en un medio ambiente libre de contaminación, la protección del medio ambiente, la preservación de la naturaleza y la conservación del patrimonio ambiental, de acuerdo a lo dispuesto en su primer artículo (21). Hace alusión a las áreas silvestres protegidas, como la mejor opción para la conservación del patrimonio natural de la tierra y de su biodiversidad, considerando para ello, los ambientes naturales, terrestres o acuáticos, pertenecientes al Estado, considerando que las mismas presentan un importante déficit de diversos indicadores de conservación. Estas deficiencias evidencian la necesidad de incorporar nuevas áreas al sistema. De acuerdo a la letra de la legislación actual, las áreas silvestres protegidas se establecen en terrenos fiscales, conforme lo dispuesto en la denominada Ley de Bosques. Sólo 1 artículo de esta ley se refiere de manera especial a la protección de los suelos, y es el caso de artículo 39, que dispone que: La ley velará porque el uso del suelo se haga en forma racional a fin de evitar su pérdida y degradación. De este modo, hay que considerar deficiente la regulación de la legislación chilena en torno a los suelos y por ende existe la urgente necesidad de dictar normas más completas y específicas en esta materia. (22)

Colombia

Colombia cuenta con el Decreto 1449 del 27 de junio de 1977, que se refiere en gran medida a la protección de las aguas. Con relación a la protección y conservación de los suelos dispone en su artículo 7 la obligación que existe de usar los mismos de acuerdo con sus condiciones y los factores que los componen, de tal forma que mantengan su integridad física y su capacidad productora, atendiendo a la clasificación agroecológica de las instituciones. También dispone la protección de los suelos mediante el empleo de técnicas adecuadas para los cultivos y manejo de los suelos, que eviten la salinización, compactación, erosión, contaminación, y en general la pérdida de fertilidad de los suelos. Esta norma también se pronuncia por mantener la cobertura vegetal de los terrenos dedicados a la ganadería, para lo cual se debe evitar la formación de terracetas que se producen por sobre pastoreo y otras prácticas que traigan como consecuencia la erosión o degradación de los mismos. La infracción de la norma establecida por el INDERENA con relación a la conservación y protección de los recursos naturales renovables se tendrá como incumplimiento para los fines de este Decreto, incumplimiento que será calificado según sea la incidencia del mismo en relación con la conservación del recurso. Podemos considerar que esta norma colombiana a diferencia de las legislaciones de otros países, ya analizadas, y a semejanza de la legislación chilena no ha adquirido la fortaleza necesaria para abordar los problemas de protección de los suelos (23).

España

España cuenta con el Decreto Foral 265/1998, de 7 de septiembre, por el que se establecen ayudas agroambientales relacionadas con la protección del territorio y de los espacios naturales.

El Reglamento (CEE) 2078/1992, del Consejo, de 30 de junio, sobre métodos de producción agraria compatibles con las exigencias de la protección del medio ambiente y de la conservación del espacio natural, establece un régimen comunitario de ayudas cofinanciadas por la Sección de Garantía del Fondo Europeo de Orientación y Garantía Agrícola (FEOGA), destinado, entre otros fines, a fomentar la utilización de prácticas de producción agraria que disminuyan los efectos contaminantes de la agricultura, y dentro de ellas los suelos; fomentar la extensificación de las producciones vegetales y de la ganadería ovina, que resulta beneficiosa para el medio ambiente. También propone fomentar la retirada de la producción de tierras de labor a largo plazo, así como la gestión de las tierras con vistas al acceso del público con fines relacionados con el medio ambiente.

La Comisión Europea, aprobó el dispositivo comunicado por el Gobierno español, de aplicación del régimen de ayudas a los métodos de producción agrícola compatibles con la protección del medio ambiente, así como con el mantenimiento del espacio natural en España, de conformidad con el Reglamento (CEE) 2078/1992, de 30 de junio, modificándose la misma por decisión de la Comisión, de fecha 3 de diciembre de 1997. Entre las medidas aprobadas se encuentra la “Lucha contra la erosión”. Procede ahora aplicar las referidas medidas y articular las ayudas públicas que de ellas se derivan a la Comunidad Foral de Navarra.

Este Decreto Foral tiene por objeto establecer en Navarra las ayudas derivadas del Reglamento (CEE) 2078/1992, del Consejo, de 30 de junio, para fomentar los métodos de producción agraria compatibles con las exigencias de protección del medio ambiente y la conservación del espacio natural.

A modo de conclusión y según los estudios realizados se pudo constatar que:

• Las distintas legislaciones no protegen los suelos con la misma profundidad e intensidad. En muchos casos dedican más atención a la protección de otros recursos naturales; en ocasiones existen leyes, decretos u otros cuerpos jurídicos dirigidos al cuidado y protección del medio ambiente y sus recursos naturales pero de manera general, sin conceder especial tratamiento a los suelos, obviando la importancia de los mismos como medio fundamental de producción.

• En la mayoría de los ordenamientos jurídicos estudiados se observa una gran dispersión de la normativa lo que afecta la intensidad de la protección del bien jurídico tutelado,(los suelos de uso agropecuario.)

• Prácticamente todas las legislaciones analizadas se refieren en gran medida a aquellos procesos que causan el deterioro de los suelos, sin embargo se aprecian diferentes niveles de protección jurídica a los mismos lo que a nuestro parecer es resultado del grado de comprometimiento político de los diferentes gobiernos. El Estado como máximo órgano de poder juega un importante papel, pues es el encargado de velar por la protección de los suelos, su cuidado y conservación; y en el caso de los más dañados procurar su rehabilitación. (24)

• Resulta notable que de forma general se dicten normas referidas a la prevención de los procesos erosivos y la contaminación, aspectos que constituyen la causas fundamentales del deterioro de los suelos a nivel mundial.

• En los diferentes entornos jurídicos se han creado instituciones y organismos cuya labor está encaminada a dirigir, orientar y controlar las estrategias trazadas para la mejor protección y recuperación de los suelos, para lo cual le han sido atribuidas diferentes funciones y atribuciones.

• La generalidad de las normas protectoras de los suelos prevén sanciones, ya sea en la vía administrativa o en la penal.

Yailin Forteza Segui. Estudiante De 5to de la carrera de Derecho. Universidad de Pinar del Río. Cuba. Material correspondiente al Capítulo I de su tèsis de Diploma en opción al título de licenciatura en Derecho.

Tutor: Dr. Jacinto Cires López. Profesor Titular de la Universidad de Pinar del Rio. Cuba.

Referencias:

(1) Programa de las Naciones Unidas para la Agricultura y la Alimentación http://www.fao.org 15 marzo 2008

(2) Derecho Ambiental Cubano/Viamontes Guilbeaux, Eulalia…[ etal].—La, Habana: Texto en Formato Digital, 2000-236p

(3) Convención de Estocolmo. http://www.pop.int 15 de marzo 2008

(4) Conferencia de Estocolmo sobre el Medio Humano http://www.unep.org 14 de marzo 2008

(5) Ibidem. p.37

(6) Programa de Naciones Unidas para el Desarrollo. http://www.pnud.org .15 de marzo 2008

(7) Borrador I – Marzo 1997 La Tierra es nuestro hogar y el hogar de todos los seres vivos. La comunidad terrestre se encuentra en un momento decisivo. La biosfera está gobernada por leyes que ignoramos a nuestro propio riesgo. Los seres humanos han adquirido la habilidad de alterar radicalmente el medio ambiente y los procesos evolutivos. La falta de visión y prudencia en nuestro accionar y la mala utilización del conocimiento y del poder amenazan el tejido de la vida y los fundamentos de la seguridad local y global. Mucha violencia, pobreza y sufrimiento encontramos en nuestro mundo. Un cambio fundamental es, naturalmente, necesario.

(8) http://www2.medioambiente.gov.ar/acuerdos/carta_tierra/borrador_II_99.htm 15 de marzo 2008

(9) http://es.wikipedia.org/wiki/Informe_Brundtland. 20 de abril 2008

(10) Ibídem.p38

(11) http://es.wikipedia.org/wiki/Agenda_21 15 de marzo 08

(12) http://www.un.org/spanish/events/desertification/2007/text_convention.shtml, 20 de mayo 2009

(13) Convención Marco de las Naciones Unidas sobre el Cambio Climático http://www.unfccc.de. 20 de abril 2008

(14) Declaración de Johannesburgo sobre Desarrollo Sostenible. (Derecho Ambiental Cubano).

(15) Derecho Ambiental Cubano/Viamontes Guilbeaux, Eulalia [etal]. —La Habana: Texto en Formato Digital, 2000-Pág. 165-171.

(16) http://www.eclac.org/drni/noticias/seminarios/5/21295/Salvador%20Ortiz.pdf México

(17) http://www.ccad.ws/legislacion/Costa_Rica.html. Ley No 7779, Ley de Uso, Manejo y Conservación de los Suelos

(18) http://www.ccad.ws/legislacion/Nicaragua.html 20/5/08

(19) http://www.gobiernoenlinea.ve/docMgr/sharedfiles/LeyForestaldeSuelosydeAguas.pdf Venezuela 20 mayo 2008.

(20) http://www.ccad.ws/documentos/legislacion/PM/L-41.pdf. Panamá 20 mayo 2008

(21) Artículo 1º Ley 19.300 de 1994. Chile.- El derecho a vivir en un medio ambiente libre de contaminación, la protección del medio ambiente, la preservación de la naturaleza y la conservación del patrimonio ambiental se regularán por las disposiciones de esta ley, sin perjuicio de lo que otras normas legales establezcan sobre la materia.

(22) http://www.ccad.ws/legislacion/Chile.html. Chile 20 de mayo 2008

(23) http://www.corponor.gov.co/bosques/Normatividad/Decreto_1449_1977.pdf Colombia 20 mayo 2008.

(24) http://www.ccad.ws/documentos/ Decreto Floral 265/1998pdf. España 10 de mayo 2008


Video: החברה למימוש קרקעות - השקעה בקרקעות חקלאיות הנמצאות בתהליך הפשרה - בני ברנשטיין (יָנוּאָר 2022).